יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

שיבה אינו - הגזע העתיק בעולם!

בפוסט הקודם, דיברתי על אהבתי לגזע השיבה-אינו, ועל הכמיהה העמוקה להשיג לי אחד משלי. אבל מה זה בעצם שיבה-אינו? מה מיוחד בגזע, ולמה דווקא הוא?
קודם כל, חשוב להבהיר, גזע השיבה לא דומה לשום גזע כלבי אחר שהכרתם. הכוונה היא כמובן לקווי האופי הייחודיים לגזעו ולאו דווקא למראהו הנאה. 

©The picture belongs to Cheryl Giffen
שלושת צבעי השיבה - שחור, אדום ושומשום, יחד עם הצבע הלבן (לא רצוי)
ההיסטוריה של הגזע:
מוצא גזע השיבה-אינו ביפן. מתוך יפן יצאו 6 גזעי כלביים ייחודיים, כאשר השיבה הוא הקטן שבהם. הגדול ביותר בקבוצה הינו גזע האקיטה-אינו. בין לבין, ישנם 4 גזעים בינוניים – שיקוקו, קאי, הוקאידו וקישו. כל ששת הגזעים הללו הינם בעלי קווי מראה וטמפרמנטים דומים וכולם שייכים למשפחת כלבי השפיץ.

שמו של השיבה-אינו מורכב מהקנג'י (אות יפנית) 'אינו' (INU), אשר משמעותה בפשטות – ''כלב''. אם כן, שיבה-אינו זה בעצם "כלב-שיבה". אולם, המשמעות המדויקת של השם אינה כה ברורה. משמעות המילה 'שיבה' יכולה גם להתייחס לשיח קטן או עץ שענפיו הופכים לאדומים בתקופת השלכת (brushwood). לשם זה יכולות להיות מספר משמעויות, והדעות חלוקות לגבי מדוע הכלב נקרא בשמו. סיבה מרכזית יכולה להיות נעוצה בעובדה כי הצבע המרכזי של הגזע הינו אדום-כתום, כעלי השלכת. בנוסף, הגזע מסווג כגזע המיועד לציד, ונשאלת השאלה האם הכלב צד בתוך שיחים נמוכים וקטנים ומכך נובע שמו. סיבה שלישית יכולה להתייחס לדיאלקט הנאגאנו (Nagano)  העתיק אשר בו המילה 'שיבה' משמעה "קטן". אם כן, השם יכול להתייחס בעצם לגודלו של הכלב. כך או אחרת, כל משמעויות השם הולמות בהחלט את הגזע, הן ברמה התיאורית, והן מבחינת האופי כפי שמצטייר.
ממצאי בדיקות די.אן.איי שנערכו בשנים האחרונות ניתן להבין כי גזעי השפיץ היפנים הינם הכלבים העתיקים ביותר בעולם (כיום ידועים כ-14 גזעים עתיקים), המתוארכים אף למאה ה-3 לפני הספירה ויתכן שאף קודם לכן.
קלדוגרמת גזעי הכלבים העתיקים בעולם

במקור, השיבה אינו גודל על מנת לשמש ככלב ציד, ולחשוף חיות קטנות כגון ציפורים וארנבים. למרות הניסיון לשמר את הגזע, הוא כמעט ונכחד במהלך מלחמת העולם השניה, וזאת בעקבות מחסור חמור במזון ומחלת הכלבלבת (שימו לב! זוהי לא כלבת אלא וירוס קטלני הפוגע באופן אנוש במערכת הנשימה, העצבים והעיכול הכלבית ומובילה בסופו של דבר למוות).
כל הכלבים שהורבעו לאחר מלחמת העולם השניה, הורבעו בסופו של דבר משלושה קווי-דם בודדים. שושלות דם אלו היו "שינשו-שיבה" מאיזור נאגאנו, "מינו-שיבה" מאיזור גיפו (Gifuprefecture) ו"סאנ'ין-שיבה" מאיזור טוטורי ושימאנה (Tottori & Shimane). שיבות השינשו היו קטנות יותר ואדומות יותר מאחיהן, שיבות המינו היו בעלי זנב בצורת סער (לעומת הזנב המקורזל המוכר כיום), ואילו הסאנ'ין היו גדולות יותר מהשיבות המודרניות, ושחורות לחלוטין, ללא החלקים החומים והלבנים המוכרים כיום.
כאשר מחקר הכלבים היפנים התמסד, בתחילת המאה ה-20, שלושת שושלות אלו שולבו לאחת – גזע השיבה אינו. הגזע פורסם לראשונה לאחר שיקומו בשנת 1934, ובשנת 1936 הגזע הוכרז כנכס לאומי יפני על ידי הקרן לשימור הכלבים היפנים.
בשנת 1954 הכלב הובא לראשונה לאדמת ארצות הברית על ידי משפחה ששירתה שירות צבאי ביפן.
בשנת 1979 נולד השגר הראשון בארצות הברית.
כיום הגזע מגודל בעיקר כחיית מחמד, הן ביפן והן במדינות העולם.

מבנה הגזע ומראהו:
גזע זה מוגדר כיום כגזע בקטיגוריה "בינונית". גובהם מגיע עד ל-40 ס"מ, גופם חזק וחסון. בדרך כלל הנקבות קטנות יותר מהזכרים, ומבנה גופן צנום יותר ופחות פרוותי. מבנה הראש של השיבה הינו משולש, עיניו נמצאות בקדמת ראשו והנן מלוכסנות וקטנות. אזני השיבה משולשות, עבות מאוד ועומדות גבוה על קודקוד הראש. זנב השיבה מסולסל ושעיר, ונראה כמעין מניפה. מראהו הכללי של השיבה דומה לשועל (בצבעו האדום) ואף לזאב בצבעיו האחרים.

מבנה הגוף הרצוי לשיבה.

פרוות השיבה הינה כפולה – פרווה תחתונה קצרה ורכה המבודדת את גופו מפגעי מזג האוויר, ופרווה עליונה ארוכה יותר ומעט "קוצנית". צבעי השיבה מחולקים לשלוש קטגוריות – אדומה (זו הנפוצה ביותר), שחורה – עם סימני אורג'ירו (urajiro, סימוני הפנים המסורתיים של השיבה) חומים ולבנים, ושומשום -  פרווה מגוונת מאוד – שבה הפרווה התחתונה היא בדרך כלל אדומה, לבנה או אפורה והקצוות שחורים-אדומים. ישנה קטגוריה נוספת – כאשר פרוות השיבה הינה לבנה (לא כשלג, אלא יותר בגוון 'קרם') וסימוני האורג'י'רו אינם נראים שכן הם באותו הצבע. קטיגוריה זו בעיני היפניים והתאחדות הכלבנים האמריקאית אינה רצויה והם אינם מעודדים המלטות ייעודיות של צבע זה.
סימני האורג'ירו המסורתיים הינם הכרחיים על האזורים הבאים של הפרווה: צדדי החוטם, הלחיים, פנים האוזן, תחתית הלסת והחלק העליון של הצוואר, החלק הפנימי של הרגליים, הבטן והצד העליון של הזנב. בנוסף סימון מרכזי וגדול בצבעי הפרווה השחורים והשומשום – על קדמת החזה כמעין משולש.

טבלת ההתכנות בזווגים של שלושת הצבעים

טבלת ההתכנות בזווגים של שלושת הצבעים
רציתי להמשיך ולדבר על הקריטריוניים הייחודיים של השיבה, והאיפיון של הגזע, אבל הפוסט הזה מעט ארוך יותר משציפיתי, ולכן החלטתי לחלק אותו לשניים.
הפוסט הבא יתמקד בקווי האופי וההתנהגות של הגזע, תוך בחינת התכונות הייעודיות לשיבה, עם קצת רקע בסיסי על המצאות השיבות בישראל וסקירה של השיבה בתרבות הפופולרית ובמדיה!



אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.
כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מאלינה קושניר, אסור בהחלט.

2 תגובות:

Alexandra Troush אמר/ה...

יאי! :)
ממש אהבתי את האילוסטרציות של איך יודעים מה האחוזים לילודת כל צבע, באמת התעמקתי בתמונות :P

ממש אציליים- השיבה האלה! :)

Elina Ku אמר/ה...

הם מאוד אציליים, אין ספק. והטבלה אני בטוחה שתשמש אותנו לזיווגים עתידיים. זה מאוד מעניין לראות את הגנים הדומיננטיים