עונשם של הכלבים הגזעיים - האמנם?

את הפוסט הזה כתבתי כתגובה ל"מאמר" שפורסם באתר מכון דווידסון, הזרוע החינוכית של מכון וויצמן.
----------------------------

לישראלים יש בעיה.

בעיה חמורה מאוד ואין לה פתרון ממשי, חוץ אולי מקצת ענווה – עם ישראל חושב שהוא המציא את הגלגל.

זה בא לידי ביטוי כמעט בכל תחום בחיים שלנו – בתחומים רבים, הישראלים באמת המציאו את הגלגל וזו גאווה אמיתית.

בתחומים אחרים ורבים – הישראלים בורים מוחלטים. מה חמור יותר מבורות? בורות מתובלת באגו. בורות שלא מוכנה ללמוד מניסיון של אחרים.

וזו הגישה הישראלית לכלבנות גזעית ומתועדת.

וכתוצר ישיר מהגישה הזו, ובאופן מאוד לא מקרי, הדיון הקולני במרבית האוכלוסייה הישראלית נגוע בשנאה יוקדת לכלבים גזעיים והמגדלים שלהם. בין אם מדובר בסוגיית "מעמדות" או סוגיה דורית, פוליטית או כל דבר אחר (כנראה שליהודים קשה לשמוע את המינוח 'גזע' בכל הקשר) השיח התפרש בצורה נרחבה ומשמעותית יותר מאשר רק נגיעה בגידול הכלבים הגזעיים והמגדלים עצמם.

הכלבנות היא עתיקה וותיקה. יותר מבוגרת מישראל, מסורת ארוכת שנים ברחבי העולם. אבל בישראל – כמו בישראל, מתעלמים  ממסורת של מאות בשנים ברחבי העולם כולו, וממציאים גלגל עקום.

כיום, יש מעל ל-400 גזעי כלבים מוכרים ברחבי העולם. רבים מהם בעלי שורשים היסטוריים של מאות בשנים, לעיתים אלפי שנים (אני עצמי מגדלת 2 גזעים כאלו). היכן שאנשים חיים, כלבים כמעט תמיד השתתפו ולקחו חלק פעילו בחייהם, וזוהי אחת הסיבות המרכזיות שכלבים שגשגו לאורך אלפי שנים – לצידו של האדם.

מה שרבים אולי לא יודעים זה שבגזעים רבים מאוד של כלבים, ישנם פריטים ספורים מאוד ואוכלוסיות גזעים מצומצמות, ברמה כזו שאם היו כל חיה אחרת – זה היה זן מוגן ובסכנת הכחדה. אולי קשה להאמין, אבל גזעי כלבים רבים יכולים להכחד. בקריאה היסטורית, תגלו שישנם גזעים שכבר נכחדו, ואינם קיימים.

בשנים שבהם אני מגדלת את הכלבים שלי, ראיתי וחוויתי לא מעט בורות, ואפילו אגרסיביות קשה שהופנתה כלפי, רק בגלל שבחרתי לקנות את הכלבים שלי, והם גזעיים ובעלי תעודה.

במדינת היהודים, מדברים הרבה על דברים שאין בהם הבנה בסיסית או רצון ללמוד ולהפנים. לאחרונה (וגם לא כל כך לאחרונה) נתקלתי בלא מעט כתבים שגויים ורחוקים מאוד מהמציאות לגבי מצב הכלבנות הגזעית ומצב הכלבים בישראל בכלל.

הכתבות והמידע המוטעה לגבי בריאות הכלבים הגזעיים, הומניות ואתיות הגידול והמכירה עצמה -  ממשיכות להיות מצוטטות בקבוצות כלבים, פורומים ורשתות חברתיות כאמת נכונה ומוחלטת.

לצערי הרב - הן רחוקות ביותר מהאמת!

במרבית מהמקרים, לכותבים הפייטנים אין שום הכשרה כלבנית או הבנה בסיסית במשמעות והחשיבות של גידול מתועד. במרבית המקרים, לא יזיק לכותבי הפוסטים, "המאמרים" והמניפסטים הנרגשים  לגשת וללמוד פיזיולוגיה וגנטיקה כלבנית במדרשה לכלבנות אותה מפעילה ההתאחדות הישראלית לכלבנות - הגוף הכלבני היחיד המקצועי בארץ אשר נמצא תחת מטריית ההתאחדות העולמית לכלבנות -FCI. ומוסמך לתת תעודות לכלבים בישראל.

לו האנשים הללו המטיחים רפש בכלבנות המתועדת יום וליל היו טורחים ולומדים את הנושאים לעומק, לפני שכתבו פוסטים ומאמרים ארסיים, גזעניים, שגויים ומפלגים, שמבוססים על ססמאות שקריות שנזרקות מפי העמותות כבר עשרות שנים, היו מגלים שבמדינה ישראל (ובעולם בכלל) ישנן מגבלות על הרבעה וזיווג כלבים גזעיים.

במדינת ישראל, יגלו כל אוהבים הכלבים הנלהבים (אך הבורים לצערי), נדרשת בדיקת DNA לכלב גזעי ומתועד, במידה ובעליו מעוניינים לזווגו. כמו כן, נדרשות במקרים רבים בדיקות היפ-דיספלזיה, בדיקות עיניים, פטלה, בדיקות נשימתיות ועוד ועוד - הכל בהתאם לגזע הכלב.

במדינת ישראל יגלה הקהל, אולי לתדהמתו הרבה, אסור לזווג כלבים חולים, כלבים שהם בני משפחה קרובה או רחוקה (אחים ואחיות, אבות ובנות וכו'), אסור לזווג נקבה מעל גיל מסוים או מתחת לגיל מסוים.

אסור לזווג יותר מX פעמים נקבה. אסור לזווג X פעמים ברצף. האם אתם מודעים לחוקים הללו שנאכפים על ידי ההתאחדות כלפי כל בעלי כלב גזעי הרוצה לזווג את כלבו?

האם אתם יודעים שהכלב נדרש לציון גבוה (בתערוכה או במבחן התאמה לגידול) כדי להוכיח שהוא ראוי להיות מזווג? לו הייתם חוקרים, הייתם מגלים שנערכת ביקורת שגר לאחר המלטה, כדי לוודא שהגורים והאם מוחזקים בתנאים הולמים.

אולי רצוי שכל מתנגדי הגידול המתועד ידברו ויוועדו עם מגדלים, גנטיקאים וכלבנים מקצועיים במדינת ישראל ובעולם כדי שיתרשמו מהאמת היחידה שקיימת שם בחוץ - גזעים חשובים, וכלבנות גזעית היא הפתרון ולא הבעיה (בכל העולם יודעים זאת).

בעידן הפייק ניוז והפייק ריאלטי, אולי רצוי שאנשים והקהל הרחב יקבלו פחות מידע לא מאומת, לא מדויק ולא נכון כלל מהעמותות שכנראה להם הם תורמים. ראוי לפתוח את הראש במקצת, וללמוד מהי האמת ומה קורה בשטח בפועל.

אם הקהל הרחב היה טורח להתעניין וללמוד, היה מגלה שיש פה אוכלוסייה כלבנית מקצועית ואחראית, אשר עובדת עם הכלבים שלה ברמת הספורט הכלבני, החשיפה, סוציאליזציה והחיברות, עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים וגם בהסברה כלבנית.

עם ישראל היה מגלה אוכלוסיה מקצועית ובקיאה, שטורחת לטוס גם מעבר לים כדי להשביח את המבחר הגנטי בישראל (וגם בעולם), ומשקיעה הון תועפות (לעיתים ללא תמורה, כן כלבנות זה לא עסק ובטח לא מכניס, לכולם יש עבודה נורמלית, אף אחד אינו רוטשילד) כדי להביא כלבים בריאים, תואמי גזע ומאוזנים למדינה מכל רחבי העולם.

ראוי להעמיק את הידע ולקרוא ולהחכים על משמעות החלוקה לגזעי כלבים, מה טיבם, מה מטרתם ולשם מה פותחו.

לא אכחיש שישנם גזעים שהיום אינם מייצגים נכונה את הגזע, ולאורך העשור האחרון (ואף לפני כן) נעשים מאמצים אמיתיים של כל קהילות הכלבנות בעולם על מנת לתקן ולשפר מה שקולקל בעבר.

גם היום ישנם אנשים שהכלבנות אינה בליבם וחושבים שרחם הכלבה הוא למטרת כסף וסחר. אלו אינם מגדלים. הם אינם מייצגים את הכלבנות הגזעית והכלבים האומללים שיוצאים תחת ידם - הם הכי רחוק מגזעיים ומתועדים.

ההפרדה בין הסיטואציות חשובה. השיח התקין והנכון חשוב!

בעולם יודעים - הכלבנות היא הפתרון.

לכן נאסרה באנגליה מכירת חיות בחנויות. לא נאסר על המגדלים המקצועיים למכור את הכלבים שלהם - להפך! ההמלצה היא לפנות לבית גידול מקצועי ומתועד בלבד!

אותו המצב קיים היום בארה"ב. האיסור הוא על מכירת חיות בחנויות, ובטח ובטח שלא ממגדלים מקצועיים הרשומים בהתאחדויות הכלבניות השונות!

בקנדה גם לאימוץ כלב (בתשלום של לעיתים מאות ואלפי דולרים), אתם תידרשו להוכיח שאתם יכולים לדאוג לכלב עד לסוף ימיו ולרווחת החיים שלו (ברמה שאם יש לך דירה, יכול להיות ולא יתנו לכם לאמץ). בשוודיה ומדינות סקנדינביה השונות אין כלבים וחתולים משוטטים - כולם הורדמו. כולם קונים בעלי חיים בריאים ומתועדים ממגדלים מקצועיים. ישנה רק הכלבנות גזעית. וכך גם בלא מעט מדינות אירופה המערביות. תחקרו, תלמדו ותראו מה הולך בעולם.

אני קוראת לכם לפנות למשרד החקלאות על מנת לקבל מספרים אמיתיים של הכלבים המומתים בישראל (זה לא 100 אלף) על מנת שתגלו את האמת.

הנכם מוזמנים לפנות להתאחדות הישראלית לכלבנות על מנת להבין מה הם המספרים האמיתיים של הכלבים הגזעיים הנולדים פה בארץ (2000 כלבים בשנה, אם לא פחות).

הכלבים הללו לא באים על חשבון המעורבים הננטשים. אבל איך מתרבים הכלבים המעורבים? את השאלה הזו צריך לשאול את העמותות.

אולי הגיע הזמן שתשאלו את עצמכם - למי יש אינטרס לשמר את הקונספציה השקרית של 100 אלף כלבים מומתים כל שנה? את מי זה מעניין? מי מרוויח מכך? בטח לא הכלבנות הגזעית!

מי מקבל כסף מהממשלה, מתורמים, ומפריטה נלוזה על רגשות הציבור.

היכן הכספים הללו ומי מגלגל אותם? היכן המיליונים הללו? ומדוע הם לא מושקעים חזרה בעמותות, במזון לכלבים האלו? בתשלומי וטרינרים, בטיפולים מצילי חיים, בתנאים הולמים בכלביות? בהדרכת אימוץ נכונה ומשמעותית עם מאלף,  מדוע המספרים לא מצטמצמים?

כיצד נוצרים 100 אלף כלבים להמתה מדי שנה?! מהיכן הם מגיעים?

אני מצרפת לכם קישור למאמר בבלוג שלי אשר כתבתי על משמעות הגזעים ומדוע הם חשובים.

http://theshibascream.blogspot.com/2015/06/blog-post.html

מידע נוסף ניתן להשיג גם בפניה אישית אלי, גם בפניה להתאחדות הישראלית לכלבנות, ובטח ובטח בפניה למשרד החקלאות.  אשמח להפנות כל אדם שמתעניין לגנטיקאים וכלבנים וותיקים שישמחו לתת מידע אמיתי על הנושא.

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מאלינה קושניר, אסור בהחלט.

השיבה אינו - כלב של פעם בחיים

כלבים יפנים שונים משאר הכלבים בעולם לטעמי. 

בין אם בנראות הייחודית של כל גזעי השפיץ היפני, החל מהשיבה הקטן ביותר, דרך השיקוקו, קאי-קן, קישו-קן להוקאידו ולבסוף לאקיטה - גזע השפיץ היפני הגדול ביותר. אך ייחודיות הגזעים היפנים נוגעת לא רק לאופי, המראה, המקור הפרמיטיבי שלהם והגידול. לטעמי הייחוד של כל הגזעים היפנים נוגע לעובדה כיצד היפנים עצמם תופסים אותם. היפנים אוהבים ומעריכים יופי, עדינות, שלמות, הרמוניה וגם מינימליזם. הם אינם מכבירים במילים, אולם כאשר הם מתארים דבר מה - הם יעשו זאת בנפש פיוטית ופואטית. לא בכדי שירי ה'הייקו' היפנים הם כה מתומצתים - ליפנים כשרון לתאר במילים ספורות רעיונות גדולים ומושגים אדירים. 

משום השפה המליצית והנפש הפואטית שלהם - הרבה הולך לאיבוד (בתרגום). 

אין כתבים רבים בשפות זרות על גזעי המקור היפנים. עם התפתחות האינטרנט, נגישות המידע נהיתה מעט קלה יותר, אך לא בהרבה. עדיין חסרים תרגומים רבים מהשפה היפנית, ומרבית המידע הכתוב הוא בשפת המקור. 

לעיתים מגדלים וחובבי הגזעים אשר דוברים את השפה מתרגמים טקסטים של מגדלים זקנים ומומחי גזעים יפנים - אולם זה לא מאוד נפוץ, ועדיין יש חוסר רב בטקסטים כתובים באנגלית לדוגמא. 

במאמר זה, אני מנסה להנגיש במעט את המידע שנצבר עשורים ביפן, יחד עם הסברים כיצד היפנים רואים בעיניים מקומיות את מה שראוי להקרא - שיבה-אינו. 

השיבה הוא כלב של שלושה מרכיבים עיקריים. 

הסטנדרט היפני (Nippo) לכלבים היפנים כולל שלוש מילים מיוחדות המתארות יחד את מהות הגזעים המקומיים. אם לכלב השיבה אין את כל שלושת התכונות המתוארות הללו באיזון מושלם, כלב כזה בקושי יכול להקרא שיבה. 

אז מהם שלושת המרכיבים אשר נותנים לשיבה-אינו את ייחודו בעיני היפנים?

המושג הראשון, וייתכן החשוב ביותר - Kan'i'  敢為  

כלב מגזע השיבה אינו צריך להיות בעל אופי נועז, אינטנסיבי (אך בשום פנים לא אגרסיבי) בעל אצילות, תעוזה וארשת כבוד. אופי השיבה-אינו הוא נמרץ, אמיץ מטבעו עם 'אש מתחת לטוסיק וגם בבטן' (בהגדרה חופשית). זהו כלב שלא יתחיל מלחמות, אך יסיים אותן. כלב בעל אופי שלעולם לא יכנע ולא ייסוג תחת איום. ניתן לראות את העוצמה בעיני הכלב. הערנות של הכלב ניזונה מהקשב שלו, ומאוזנת על ידי מידה מסוימת של קור רוח. חשוב מאוד לזכור, השיבה הוא כלב ציד, וחובה שיהיה אמיץ, אך לא חסר זהירות. לכלבים הטובים ביותר, יש הילה מיוחדת אשר יכולה אף להעביר צמרמורת בגב המתבונן בו. אני חושבת שנכון מאוד לתאר כלב כזה כ- נשמה ללא חת / ללא פחד. זהו מושג אמנם אמביוולנטי, אבל ניתן להרגיש את עוצמתו כאשר פוגשים בו - הכלב מקרין אומץ, קור רוח, גאווה ואצילות. 

 

אקירה בגיל שנה וחצי - צולם על ידי יוסי גיא

המושג השני מתייחס לאופיו של הכלב, ומחייב שיהיה בעל מזג טוב. 

הוא מתייחס לאופיו הנאמן והצייתני של הכלב יחד עם חושיו החזקים ההופכים אותו לבן לוויה ביתי נהדר. הוא מסוגל וראוי להיות כלב שמירה מעולה, זריז וצייתני. הוא חכם ואינטיליגנט ויגיב לפקודת בעליו מבלי ליצור רושם כנוע. כמו שציינתי, השיבה הוא לא כלב אשר מתחיל קרבות או ריבים רנדומלים. זהו כלב בעל נפש עדינה ואופי עדין כלפי בני משפחתו וכלפי אלו אשר זכו לאמונו וכבודו. לגזע יש רגישויות רבות שצריך לתת עליהן את הדעת, אולם כשהשיבה מתחבר עמך בכבוד הדדי - הוא יהיה בן הלוויה הטוב ביותר שתוכל לבקש. לעיתים קרובות נאמר, שכלב יפני יקח לו בעלים אחד לכל חייו. תכונה זו נקראת Ryousei 良性  

זכר שיבה-אינו מתוק שפגשנו בתערוכת ההונבוטן ביפן. 

המושג השלישי מתאר את השיבה ככלב טבעי, פראי. זוהי לא בדיוק "תכונה", אלא יותר תיאור כללי הנוגע לגזעים היפנים. השיבה מראה לנו את היופי הטבעי והלא מסובך שלו דרך מאפיין זה. את יופיו, השיג השיבה במהלך התבגרותו ובאמצעות 'חוויות החיים', התוצאה היא התפתחות מלאה ומאוזנת של הכלב - נפשית ופיזית. 

מושג זה מתייחס ליופי הטבעי של נפש הכלב, יחד עם מראהו. השיבה מגלם בתוכו פשטות מעודנת, הופעה ללא הגזמה. בתקנוני הגידול השונים, וכן גם בניפו, מצוין כי השיבה חייב להיות טבעי במראה שלו, ללא פיסול או מלאכותיות. העיקרון הוא הפשטות והאלגנטיות המעודנת. מאפיין זה  רלוונטי לא רק לפיזיולוגיה של הכלב, אלא גם נוגע לאופי ואישיות הכלב. 

השיבה הוא זן פרמיטיבי שאינו מבוית, אינו "מעוטר" או "מקושקש" אלא בעל יופי טבעי לעומת פומרניין, רטריברים, ספניאלים וגזעים נוספים. לעומת הגזעים המבויתים - השיבה הוא כלב כפרי, טבעי, ללא פנפונים שנוצרו ביד אנושית דרך שנים של ביות - הן במזגו, והן במראה הכלב.  מושג זה נקרא Soboku 素樸. 

הערה: במערב פעמים רבות, ההערכה מופנת לכלב שהוא יותר "ראוותני" או "צעקני" "מאסיבי" או כבד במראהו - יש שיחשיבו זאת ההפך הגמור מתכונת הסובוקו - והכלב יחשב כחסר אלגנטיות.

הערה: ניתן למצוא 'סובוקו' בדרכים רבות של אורח חיים יפני, ובביטויים שונים של אמנות, כמו ארכיטקטורת הגנים היפנית. הפשטות של הגן היפני היא המעניקה לו את היופי המקורי. זאת בניגוד למה שנראה לעיתים בגנים המערביים.

באופן דומה ניתן לראות את סובוקו ברהיט, שהמהות שלו לא מעוטרת ועם זאת חיננית ויפה. היופי שבפשטות הוא תמצית הסובוקו. 

תכונות אלו הן טבע בסיסי ומולד לכל הגזעים היפניים, ומבטאות מאפיינים חיוניים בגזעים היפנים. 

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מאלינה קושניר, אסור בהחלט.

קהילה או קליקה - שייכות וחיברות בעולם הכלבנות הגזעית

רבים לא יודעים זאת, אבל כאשר בוחרים לקנות כלב עם תעודות, אנו לא רק רוכשים כלב גזעי ומתועד. 

לרוב, יחד עם הכלב אנחנו נקבל לעיתים מיטה, פיסת שמיכה אהובה של הגור שלנו, צעצוע או אולי אפילו איזה ערכה שהמגדל יספק לנו שתכלול בתוכה כל מה שצריך לימים הראשונים. 

אבל לא רק...

אנו נקבל יחד עם רכישת הכלב, גם "עסקת חבילה/נאמנות" קהילתית. 

מה זה עסקת חבילה/נאמנות קהילתית אתם שואלים? או! תכף אסביר! 

בפוסט זה אנסה להבהיר כיצד לדעתי צריכה להראות קהילה כלבנית, אל מול מה שלדעתי קיים היום בשטח - נאמנות לקליקות כלבניות שפוגעות אנושות בכלבנות הגזעית בישראל. 

--------------------------------------------------

בבואכם לרכוש גור חדש הביתה, עומד בפניכם האדם אשר אחראי לשגר אותו אתם בוחנים. סביר להניח שכבר ניהלתם איזה דו-שיח עם אדם זה, יצרתם קשר חברתי ראשוני. 

תהליך רכישת הכלב בדרך כלל מתחיל בבירור טלפוני בסיסי (או בהודעות, היום בעולם הרשתות החברתיות) על מהות הכלב, המחיר, מהיכן הגיע ולאן הוא הולך. במידה והתשובות יספקו אתכם (והתשובות אותם אתם תספקו תהיו טובות מספיק לצד השני) תקבעו לפגוש את המגדל ממנו תרצו לרכוש את הגור, ושם בדיוק יתחיל תהליך החיברות שלכם לעולם הכלבנות. 

כאשר אתם בוחרים לקנות מאדם ספציפי כלב, אתם בעצם מצהירים (גם אם אין לכם כוונה בכלל להצהיר, או שאינכם מודעים להצהרה), שהנכם סומכים על האדם הזה. 

שאתם מאמינים בגידול שלו, בדרך הכלבנית שלו, בחשיפה שלו. גם אם לא ביצעתם את הבדיקות הבסיסיות לגבי האדם הזה (ואתם צריכים, זה לא פלאפון זה כלב!) בחרתם במודע לרכוש גור מהשגר שלו ולכן במקרים רבים, תהיו מקושרים אליו חברתית (בין אם בבחירה מודעת, או לא). 

מה משמעות הדבר בעצם? 

עולם הכלבנות בישראל הוא עולם קטן ומצומצם מאוד. לעומת מה שנהוג לחשוב, אין פה עשרות אלפי כלבים גזעיים, אלא רק קומץ אלפים קטן של כלבים הרשומים בהתאחדות הישראלית לכלבנות. מרבית הכלבים אותם אנחנו רואים הם כלבים לא מתועדים - "דמוי גזעיים" הם נקראים. 

כמות הכלבים המעטה, מעידה גם על כמות האנשים / מגדלים אשר עומדים מאחורי כלבים אלו. עולם הכלבנות הגזעית מושך אליו במקרים רבים אנשים שרכשו כלב גזעי ראשון ורוצים להתרשם מהאפשרויות שבעולם התערוכות. אלא שמאוחר יותר, רק מעטים נשארים בתוך עולם הכלבנות הגזעית. הסיבות לכך שמרבית האנשים לא נשארים בעולם הכלבנות הגזעית הן רבות ומגוונות (ועל כך אולי בפוסט אחר). אבל בבסיס עומדת לדעתי - הקהילה הכלבנית.

בסופו של יום, הכלבנות הגזעית הינה תחביב למרבית האנשים. זוהי אינה דרך חיים, במיוחד מכיוון שהתרבות הכלבנית בישראל אינה מפוארת ורצינית כמו במדינות אירופה (למשל). 

קהילה (קבוצה חברתית, דתית, מקצועית או אחרת, שחבריה הם בעלי עניינים משותפים (אינטרסים או דעות), הפריה הדדית והרגשת שותפות, ויש להם מאפיין רצון זהים או דומים)

מעטים המגדלים הישראלים שיש להם תכנית גידולית נאותה וסדורה לאורך שנים, מבצעים בדיקות רפואיים מקיפות לכלבים שלהם, מרעננים קווי דם מפעם לפעם. מעטים הכלבנים אשר מטריחים את עצמם לקרוא מאמרים מדעיים, להתעדכן במידע רפואי לגבי הגזעים אותם הם מגדלים, לנסוע למדינות המקור וללמוד על מהיכן באו ומה מטרתם. וכמובן גם מעטים אלו שבוחרים בפינצטה את בעלי הגורים העתידיים שלהם. בוחרים את הקהילה שאליה הם רוצים להעביר את הידע שלהם. 

מה משמעות הדבר - בוחרים את הקהילה? אאלץ לתת דוגמא מעולם הכלבנות הגזעית, אך מחו"ל, פשוט משום שלצערי אינני מכירה מגדלים שעושים זאת בישראל (ואם יש כאלו, אשמח להפניה).

במקומות רבים בעולם, מגדלים נוהגים לנסח "שאלון היכרות" לבעלי הגורים הפוטנציאלים. משמעות הדבר היא שמגדלים יוצרים מאגר ידע, שבו הם בוחנים מראש האם האנשים שלהם ימסרו את הגורים שלהם, הם אנשים שמתאימים לגידול הגזע ומתאימים להיות חלק מ"המשפחה" של בית גידול זה. 

השאלון הוא כלי נוח מאוד לסינון ראשוני של הקונה, בהתחשב והוא יכול לבחון את הידע הבסיסי של הרוכש בגזע, את הניסיון שלו, הנכונות שלו להשקעה, סדר היום והשגרה של הבית - וגם כמה הוא מוכן ללמוד ולהפנים. קונים שאינם מתאימים, לא יעברו את הסינון. הקונים המתאימים יוזמנו לראות את הגידול. משם יתקיים תהליך מתמשך של סינון הדדי והתאמה זה לזה. לא רק הקונה צריך לבחון את הגור. המגדל יבחן האם זהו אדם שיתאים לקבל כלב מגידולו, האם הוא אחראי מספיק ונבון מספיק להצטרף ל"קהילה" שלו. 

מגדלים רבים בעולם פותחים קבוצות פייסבוק/וואטסאפ בלעדיות לבתי הגידול שלהם ולבעלי הכלבים מגידולם. רבים גם פותחים את הקבוצות לקהל הרחב כדי להפיץ ידע, לסייע, לייעץ וכמובן - למכור גורים למתעניינים פוטנציאלים. בקבוצות אלו נמצא בליל של שאלות על הגידול, תמונות גורים, אנקדוטות מחיי היום יום של הכלבים והווי חברתי בעיקר, לצד ידע שבד"כ לא יסולא בפז, היישר מפי המגדל.

אחד הדברים שמצאו חן בעיני במיוחד ביפן - היתה הקהילתיות של תערוכת ההונבוטן (תערוכת האקיטות החשובה ביותר). לא כולם חברים, וחלק מהמגדלים מתחרים זה בזה בזירות. אבל החלק היפה ביותר ביום הוא הפסקת הצהריים - כולם יושבים תחת עצי הסאקורה ואוכלים ושותים יחד (בקבוצות, אבל עדיין יש תחושת יחד). 

חלק מהרצון האישי שלי לייבא כלבה מחו"ל נגע בעובדה ששם יהיו לי "אבא ואמא". המורשת הגידולית שלה מאפשרת לי לקחת חלק בקהילה של אנשים שיש להם כלבים מבתי הגידול הללו, והם משמשים כמשענת זה לזה, יחד עם המגדל. זה לא מובן מאליו בשום צורה - זוהי קהילה. זוהי מערכת הדדית שמסייעת לבעלים להתמודד עם הכלב שבבעלותו, תוך קבלת מידע וייעוץ מאנשים עם ניסיון גידולי נרחב וספציפי לגזע, ואפילו לקווי הדם והאופי של הכלב שיש לך בבית, אין מידע מדויק ואמין מזה.

כלב אקיטה-אינו בתערוכת ההונבוטן ביפן, מאי 2019

קליקה (קבוצה סגורה, בדרך כלל מצומצמת, ובלעדית לחבריה שהקשר המתקיים ביניהם עמוק ואינטנסיבי יותר מאשר עם אנשים אחרים באותה הסביבה. הם לרוב אינם חברותיים כלפי אנשים מבחוץ שאינם תואמים את התדמית הסטריאוטיפית של הקבוצה או כלפי אלו שאינם מחזיקים באותן המטרות, ההשקפות ו/או תחומי העניין המאפיינים את חברי הקבוצה)

בישראל, לעומת זאת, הקהילתיות שונה בעליל והיא אינה קהילתיות כלל. היא מערכת קליקות שנוצרה לאור מצבים חברתיים ופוליטיים מסובכים וענפים בעולם הכלבנות הגזעית היוצרים אופורטוניזם לרוב.

כאשר אדם מבקש לרכוש כלב גזעי בישראל, יש לו מספר דרכים להגיע לגזע אשר מעניין אותו - רכז הגזע דרך ההתאחדות הישראלית לכלבנות, הפייסבוק, יד2/הומלס/פשפשוק (ואתרי מכירה נוספים).

כאמור, אלו לא דרכים שונות משאר העולם, אבל המנטליות פה היא שונה ולכן מובילה לתוצאות אחרות מבחינה חברתית בעולם הכלבנות הגזעית. 

הדבר הראשון אותו אמור לעשות הקונה, הוא לפנות לרכז הגזע, על מנת שיפנה אותו להמלטות רלוונטיות וגם יבאר ויסביר לקונה הפוטנציאלי על הגזע, במידה ואינו מכיר אותו. 

תפקיד הרכז הוא תפקיד שאינו נפוץ במיוחד בכלבנות הגזעית ברחבי העולם, וישראל היא אחת המדינות הבודדות בה התפקיד הזה קיים. 

התפקיד מהווה בעייתיות מכיוון שלא אחת, האדם האוחז בתפקיד רכז הגזע יהיה גם מגדל של הגזע (בגזעים אקזוטיים הוא יכול להיות מגדל בודד בגזע), וגם מוכר אותו. הבעייתיות צועקת מתוך הטקסט - רכז שאמור להפנות לכל ההמלטות הפוטנציאליות (של כולם) חייב להיות ללא משוא פנים. אבל לא כך אנו מכירים את המנטליות הישראלית, נכון? רכז שהינו גם מגדל, יכול לחטוא פעמים רבות ולשמר לעצמו (או לחבריו ושותפיו לגידול) קונים פוטנציאלים, שיכירו רק אותו ויחזרו תמיד רק אליו, וימנע מתחרות. 

מונופול? כן. 

אנחנו רואים את זה לצערי הרב בגזעים רבים. אינטרס הרכז הוא אינו לחנך ולהעביר ידע, אלא למכור, וגם לפקוח עין על המתחרים. 

דבר נוסף הנפוץ הוא, לפנות לקבוצות פייסבוק לייעוץ והכוונה ברכישת גזע. בקבוצות אלו ישנה מגמה בולטת של "יד רוחצת יד". כל אחד רוצה להפנות לחבר-מגדל שלו, כדי לעזור לו עם מכירת הגורים וכדי שבפעם הבאה כשלי יהיו גורים, החבר-מגדל הזה ימליץ עלי בפייסבוק. כך אנו רואים פעמים רבות עדר "ממליצים" על דמות בודדת לגזע כזה או אחר, כשבפועל יתכן ויש מגדלים נוספים עם גורים, המלטה ביתית איכותית או אדם בעל ידע גדול יותר. 

אם כך, הגענו למצב שבו 2 שיטות מרכזיות לאיתור ורכישת גורים יוצרות קליקות נפרדות ומצב מונופולי. 

מה קורה עם יד2/הומלסס/פשפשוק חיות מחמד? אתרי המכירות לצערי הם כר פורה לסוחרים ומרביעי חצר לפרסם כלבים למכירה. זה מכניס קונים פוטנציאלים למעגל מסחרר של הרבעות כלבים לא גזעיים ומוסיף עוד כלבים אומללים שכלל לא צריכים להיות במעגל הזה. אדם רוכש כלב בעשרות אלפי שקלים, ללא שום מידע מסוחר אשר הבטיח לו שהכלב גזעי. אדם זה רוצה "להחזיר השקעה" (לא כולם, זו הכללה לצערי לא גסה מספיק כי זו האמת בשטח) כאשר הכלב שלו מגיע לגיל בגרות מינית, וכך מוכר שוב גורים לאדם הבא. זהו מעגל שניתן לצאת ממנו רק בזכות הסברה קהילתית. 

גורי אקיטה אינו בתערוכת ההונבוטן ביפן, מאי 2019

אז למה אני אומרת שיש קליקות בכלבנות הגזעית ולאו דווקא קהילה?  אחרי 5 שנים בעולם הכלבנות, אני יכולה להגיד בבטחון שקהילה, אין פה. 

ספורים מאוד המגדלים אשר בלב שלם וברוחב יד יתרמו לידע מקצועי של אדם זר. 

לא פעם שמעתי אנשים ודמויות מפתח אומרים "אני פיתחתי את הידע שלי שנים, הוא הלך וקנה מכך וכך, למה שאספק לו ידע?" בעיני, זה עצוב מאוד. 

בישראל, המגמה היא לא להעביר ידע גם לקונים שלך. 

שוב, זו הכללה אבל זה המצב בשטח. במקרים רבים פנו אלי בעלי כלבים וגורים אשר רכשו כלב גזעי ממגדל כזה או אחר בשאלות לגבי הגזע. שאלות המעידות על בורות משמעותית וחוסר הכרה בסיסית של הכלב אשר כבר נמצא בבית, ואופיו. כאשר עניתי להם, שמעתי פעמים רבות - "בכלל לא אמרו לנו", "לא הסבירו לנו", "לא ידעתי בכלל, איך יכול להיות!". 

לצערי נתקלתי גם בתופעת מידור של בעלי כלבים לא גזעיים, אשר באמת מחפשים ידע וסיוע והם נשלחים לאחר כבוד "ללכת לעזאזל". אנשים שכל חטאם היה לא מספיק עבודת שדה והם נענשים על כך מאנשים שיכולים בקלות יתרה לעזור להם, ובוחרים להפנות להם את הגב. 

גם אני, בקנייה ראשונה של הכלב הגזעי שלי, לא ידעתי. גם לי, לא העבירו ידע. הייתי אבודה ומבולבלת בעולם הכלבנות הגזעית, עד שהרמתי את הכפפה בעצמי, ובחרתי לפנות לאנשים ולחנך את עצמי. הידע לא הגיע בקלות, כי אנשים לא ששים לשתף. ספציפית בגזע שלי גם לא היה מידע כתוב בעברית או דמות מפתח עם ידע עצום בתחום. נאלצתי לפנות למקורות אחרים.

בשיחתי הראשונה עם רכז גזע, כאשר באתי לברר פרטים על שגר מסוים ולברר על הכלב, ננזפתי, צעקו עלי וגם שלחו אותי לחפש באינטרנט, ולהתקשר אחרי השעה 12. מדובר בתפקיד התנדבותי, אני הרגשתי כמו פושעת שחודרת לחיים של מישהו פרטי, למרות שהוא הגורם היחיד שיכול לספק לי את הידע שלו אני זקוקה. 

מעבר לחוסר הרצון לשתף בידע, בין אם מסיבות אגואיסטיות או מסיבות שהוא פשוט לא קיים (לא חסר "מגדלים" שבכלל לא מכירים לעומק את תקן הגזע אותו הם מגדלים, הוא פשוט בעל רווחיות וכדאיות כלכלית גבוהה מאוד). אנו רואים במקרים רבים רצון של שימור קליקה לטובת מאגר הרבעות וזיווגים, מידור מוחלט של גידול מתחרה (במקום שיתוף פעולה להשבחת הגזע והרחבת קווי הדם) וכמובן שליטה על השיח בין חברי הקליקה והזירה הגידולית במדינה שגם ככה הגידול בה מצומצם.

הכלב אותו רכש בן זוגי ממגדל מסוים הגיע עם חוזה דרקוני אשר קבע כי עליו להוועץ עם המגדל כמעט בכל נושא - מזון סוג ותדירות האכלה, אצל איזה וטרינר לטפל, כמה פעמים בשנה הכלב צריך להגיע לתערוכה, עם מי ואיך לזווג את הכלב (ולקבל אישור מהמגדל עצמו אפילו לגבי סירוס הכלב) ועוד כהנה וכהנה, סעיפים שכמובן אין להם שום תוקף חוקי מכיוון שכלב נחשב במדינת ישראל לרכוש, והוא הרכוש (איזה מושג דוחה) שלנו. חשוב לי לציין שהחוזה לא היה מסמך אינפורמטיבי המסביר כיצד לטפל בכלב נכון, אלא היה חוזה הנחיות חדות וחד-משמעיות שבלי הסכמה על חתימה עליו, הכלב לא היה נמכר. 

על ידי עריכת חוזים כאלו, המגדלים בעצם מאפשרים לעצמם מידת שליטה על הזירה הגידולית בה הם פועלים. אנשים שאותם הם מחזיקים בחוזים (או אפילו חוזה וורבלי, או הסכמות מסוימות) ילכו אחריהם ויפעלו לפי דבריהם כי; 

א. יש להם חוזה והם לא מודעים להשלכות המשפטיות שלו.

ב. אין להם ידע והמגדל מחזיק את כל הידע אצלו, והוא המקור.

ג. הם מרגישים נאמנות לאדם ממנו רכשו חבר אהוב ובן בית. 

חשוב לי לציין, לא כל מגדל בעל חוזה, הוא מגדל אינטרסנט ונצלן. ישנם מגדלים אחראים אשר רוצים בלב שלם לראות את הגורים שלהם בבית מעולה ועל ידי חוזה הם "מרתיעים" את הבעלים הפוטנציאלים לדאוג לכלב בצורה נאותה ולא לעשות טעויות, בטח בלי להוועץ בהם. 

אבל כאן שוב נכנסת הבעיה בתפיסה החשיבתית הכלבנית בישראל - הצורך לשלוט. הצורך לנהל קליקה, שתפעל לפי דבריך וראות עינייך, גם אם זה לא תואם את האידאלים של בעל הכלב. 

כך נוצרת קליקה מורתעת ומרוסנת. למה מרוסנת? כי ישנם בעלים שמאמינים בלב שלם באיכות הכלב שלהם ורוצים לדוגמא, לזווגו בעתיד אבל הם נשלטים על ידי הרכז, מגדל, החוזה, הנאמנות, ההסכמים וגם האשמה. הם אינם בקיאים מספיק או בעלי ידע מעמיק וסומכים על המגדל שלהם לכוון אותם, גם אם טובתם כלל לא עומדת נגד עיניו. 

למה קליקות זה רע?

קליקות כשלעצמן, אינן בהכרח רעות. כל אחד צריך להרגיש שייך לקבוצה מסוימת. לא כולנו יכולים להיות חברים של כולם, במיוחד כאשר עוסקים בתחביב - כל אחד צריך למצוא את הפינה הרלוונטית לו יחד עם האנשים שעושים לו טוב ומרימים אותו. 

אבל..

אנו נמצאים במדינה קטנה מאוד, שבה מספר הכלבים הגזעיים מצומצם, ומספר הנפשות הפועלות הוא קטן. חלוקה לקליקות לא יכולה להיות מקובלת כאשר פועלים בזירה כל כך צרה. שיתוף הידע, העבודה יחד, תהליך ההסברה ומשיכת קונים לזירה הכלבנית צריכים להיות מטרות הקהילה הכלבנית הגזעית.  

כיום, נראה בעיקר שאין קהילה ואין מטרות מלבד רדיפת תארים ומכירת גורים. כל קליקה עסוקה בלעשות לעצמה ולביתה. כך גם נראה הגידול הגזעי היום בישראל ולכן האתגרים המרכזיים שעומדים בלב זירת הכלבנות הגזעית בישראל חוזרים תמיד למקום ההסברה אל מול דעת הקהל הישראלי שתמיד יאמץ את גישת ה-Adopt don't Shop, "כלבים מאמצים ולא קונים". 

המנטליות הישראלית הזו, מקשה לדעתי מאוד על מציאת בעלים נאותים לגורים, או בכלל, מגדלים מוערכים ומקצועיים.

עניין הקליקות ממשיך להיות בעייתי כאשר באופן סדור אנשים מסוימים ממודרים מהזירה הכלבנית, בין אם מרצונם האישי, ובין אם בגלל חרמות חברתיים כאלו ואחרים, פשוט כי הם רכשו כלב מ"האדם הלא נכון". הפגיעה בסופו של יום היא בכלבנות הגזעית כולה. קווי הדם נפגעים, איכות הכלבים נפגמת, המוניטין של הכלב בישראלי בזירה העולמית. 

במקום שיתופי פעולה נחוצים ביותר, אנו רואים מלחמות אגו ומוניטין, הדרה חברתית, פגיעה אישית גסה מאוד (ולפעמים אף פלילית). 

הפילוג בין הקליקות, וחוסר העבודה המשותף לקראת קהילה תומכת ומסגרת כלבנית בריאה, מביאה לדעתי, למצב בו כלבן בודד לא יכול לפעול כדי להמיר את רוע הגזירות הנופלות עליו (חוקי צער בעלי חיים העומדים על הפרק, החמרת חוקיי ייבוא ועוד). 

אז מה אפשר לעשות?
לא הרבה. רק לפתוח את הראש, ואת הלב.
במדינה כה קטנה אין מקום למלחמת מעמדות ואגו. כן יש מקום לשיתוף מידע, שיתוף פעולה, הסברה והדדיות.
ייטב לכולנו אם נעצור רגע את סחרחרת הסחר, ההכפשה, חוסר המקצועיות וההשמצות, ונבין שמאחורי כל זה עומדים יצורים חיים ומשפחותיהם, שרק רוצים לגדלם בכבוד.

-------------------

פוסט זה משקף את דעותיי האישיות בלבד לגבי המצב החברתי הקיים בתחום הכלבנות בישראל. 

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מאלינה קושניר, אסור בהחלט.

הרשומה על איך הכרתי את בעלי בתערוכת כלבים (או, איך כלבים יפנים מביאים מזל...כנראה)

אז החיים עצמם השתלטו, ולא כתבתי פוסט כבר למעלה משנתיים (אבוי!).

אבל במלוא הכנות, לקחתי כמה צעדים אחורנית מעולם הכלבנות וגם מהחוג לכלבי שפיץ, במיוחד בשנה האחרונה. 

הכלבה הקטנה שלי ליסי נפטרה לפני כמעט שנתיים. גידלתי אותה מגורות ובמותה היתה בת 11 שנים. היה לי קשה מאוד מנטלית לחשוב על כלבים, לראות כלבים, לכתוב עליהם. האובדן היה קשה מדי, גם רגשות האשמה.

פתחתי את הלפטופ אינספור פעמים כדי לכתוב פוסט על אבל, אובדן חיה אהובה ואובדן בן לוויה של שנים, אבל לא הייתי מסוגלת. 

ראיתי את יוז'י האקיטה שלנו קמל, בוכה עוד יותר מברגיל, והלב נכמר. 

בשנה האחרונה אני ובעלי הבאנו גורת שיבה-אינו חדשה מחו"ל, שהכניסה לנו המון שמחה ואהבה לבית, ובעיקר עשתה המון טוב ליוז'י. 

אבל על תהליך ההבאה שלה (שהיה קשה מאוד ומאתגר), קניית כלב מתועד בחו"ל ועוד, אכתוב בפוסט אחר ונפרד.

אני ובעלי (התחתנו בנוב' האחרון, 2018), טסים לירח דבש ביפן שבוע הבא. 

אני מתכננת לתעד את הטיול (עד כמה שאוכל, כי עצלה) בבלוג הזה. אז חשבתי שכפוסט "הקדמה", אספר כיצד הכלבים היפנים שלנו הכירו ביננו. 

אני חושבת שבשלב הזה, לא מעט אנשים שמכירים אותנו, יודעים שבעלי מרק ואני, הכרנו בתערוכת כלבים. 

האמת, זה המקום האחרון שחשבתי שאפגוש בו את גבר חלומותיי. אבל זה קרה, קצת כמו בסרטים והאגדות :) אז אם לי היתה תקווה, לכווווווולכם יש. ותביאו כלב, הם מעלים את הסיכוי לזוגיות!

קורו השד נולד בשנת 2014, והתחלנו ללכת איתו לתערוכות מגיל 3-4 חודשים בערך. 

בשלב ההוא, הוא היה השיבה היחיד בזירה ואף אחד מאנשי השיבה לא ממש לקח חלק בתערוכות. 

אני עצמי לא הכרתי יותר מדי את עולם התערוכות והנפשות הפועלות, אבל הכלבים היו יפים, האווירה היתה חביבה (בעיני צעירת כלבנות פעורה, כן?) אז הגענו לתערוכות, אני ואבא שלי, לעיתים עם האחים הקטנים שלי. 

כשקורו היה בן 6-7 חודשים בערך, החוג הישראלי לכלבי שפיץ קיים תערוכת חוג בחודש אפריל בקרית אתא. אישית, מעולם לא הייתי בקרית אתא (ירושלמית), כף רגלי בקושי דרכה בצפון, ובטח שלא בקריות. 

לא יודעת למה, אבל כנראה שלאבא שלי היה אקסטרה משעמם בסוף השבוע ההוא, ורשמנו את הכלב לתערוכה ונסענו חמישתנו (אני ואבא, ניקול אחותי הקטנה, בן, אחי הקטן וקורו), לקרית אתא. בנקודת הזמן הזו, כבר התחלתי להיות יותר פעילה בגזע, צברתי ידע וחומר וגם כמה שיבות התחילו לבצבץ בתערוכות.

עמדתי בקשר מול איתי, בחור צעיר שגידל אקיטות יפניות והיה יד ימינו ובן טיפוחיו של יו"ר החוג לשפיץ דאז.
איתי היה נחמד ושופע ידע. ידעתי לסמוך עליו בכל שאלה ושאבתי ממנו ידע גם על אקיטות וגם על שיבות. הקשר ביננו היה חברי והוא ליווה אותי לא מעט בתחילת דרכי בעולם הכלבנות. 

בתערוכה הזו, בקאנטרי קלאב בקרית אתא, איתי הכיר לי את בעלי לעתיד. 

ברגע שראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה בעלי. 

איתי זכר שיש לנו בעיות האכלה עם קורו, הדביל העקשן אליטיסט ולא מוכן לאכול שום מזון (נפוץ למדי בגזע, וגם באקיטה אינו). החלפנו לו לא מעט מזונות בשלב ההוא, ודי הרמנו ידיים מהעקשנות שלו. איתי הציע לנו לקנות שמן "גריזלי" לתסף לאוכל של הכלב, שמעורר תאבון. אבל בגלל שהשמן בא בג'ארות הוא גם ממש יקר. 

ניקול אחותי בתמונה משותפת עם קורו בתערוכה בקרית אתא

אז איתי מספר לי שיש בחור בירושלים ויש לו אקיטה יפני שאוכל רע ממש, בררן כמו קורו. אולי נרצה לקנות ג'ארה של שמן "גריזלי" יחד? אמרתי לו שזה נשמע לי אחלה, ובוא נדבר איתו.

איתי לקח אותי לצד השני של האולם, ואז אני רואה אותו - בעלי לעתיד. הוא גבוה, מאוד, וממושקף ומזוקן, ובאופן כללי נראה כמו כל ההיפסטרים שפושים בישראל (רק בלי man-bun). אבל הוא מצא חן בעיני, מהרגע הראשון. התקשקשנו מעט, קבענו שנדבר על נושא השמן.. וזהו...

חזרתי לצד שלי של אולם הספורט, אבל לא יכולתי להתנתק, הבחור ממש מצא חן בעיני. אני לא בטוחה אם החלפנו מספרי טלפון או לא. 

בסוף היום, קורו לקח מקום שני בין כל הגורים בתערוכה. הכלב של מרק, יוז'י, לקח מקום שלישי. צחקקתי לי בלב :) אני אוהבת לנצח. 

חזרנו לירושלים, אבל לא הפסקתי לחשוב על הבחור. אחרי התלבטות של איזה יומיים-שלושה, הוספתי אותו בפייסבוק כדי לדון בנושאי שמן "גריזלי". התכתבנו מעט אחרי התערוכה, קשקושים בסיסיים של היכרות ראשונית, קצת על הכלבים, לא מעבר. 

פאסט פורוורד חודשיים קדימה לחודש יוני - אני עמוק בעולם הדייטינג, די שונאת את המין הגברי, וויתרתי עליו כי יצאתי לסבב מאסיבי של דייטים עם היצורים הכי גדולים בירושלים (ככל הנראה). 

יום שני בהיר אחד, מקבלת הודעה מהבחור (כבר קצת שכחתי אותו, וגם לא התכתבנו כל הזמן הזה). מתעניין בשלומי, איך הכלב אוכל ולמה אני שונאת היום את כל הגברים, והאם זה משהו קבוע? 

מפה לשם, בן האנוש האמיץ הזה, מזמין אותי לצאת (מזכירה, היה לי יום שנאת גברים קיצוני מאוד, פרסמתי סטטוס על בחור שפשוט בסוף הדייט טען שאין לו ארנק, והוא רגע הולך לדירה להביא כרטיס וכו' וכו', נו אתם יודעים, הדוש התורן). 

חייבת לומר, שהתרשמתי מאוד מאומץ ליבו. 

ומשם, הכל היסטוריה. אנחנו כבר 4 שנים יחד, בדיוק התחתנו :) ותכף ירח הדבש שלנו. 

פגשתי את אהבת חיי ביום שכנראה האלים בירכו וכל הכוכבים בשמיים נצצו, הפלנטות עמדו בשורה והסתנכרנו והמלאכים בכו ומצאתי את הסטרייט הרווק החלומי היחיד בכל התערוכה! 

וכבונוס, היה לו גם כלב חלומות. 

יוז'י באחד הביקורים הראשונים שלו אצלי בדירה

מאז, אמא שלי מכבדת את קורו בכבוד של מלכים, הוא הביא לבת שלה בעל, ולא סתם! אלא אחד רופא. שאיפת כל אם פולניה! היא מאוהבת בכלב הזה באופן קיצוני.

משפחת היפנים שלנו גדלה לאורך השנים ב-2 כלבים נוספים, וזכיתי במשפחה חדשה עם שגעון כמו שלי. 

אז כאמור, שבוע הבא אנחנו טסים ליפן (כמה הולם) לירח הדבש המשוגע שלנו. 45 יום של הרפתקאות במדינה הכי מיוחדת בעולם. 

ועל כל זה, תודה לכם - יוז'י וקורו. 

(ואיתי)

יוז'י וקורו, אהבה שנועדה לקרות! 

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.

כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מאלינה קושניר, אסור בהחלט.